<h1>פירוש התפילות לר"י ב"ר יקר</h1>
<h2>דף כח:</h2>
העפר והצרורות שזורקין מן הקבר, שלא תאמר הארץ למת אין עפר גופך משלי, ומראין אנו כי אדם מארבע רוחות הוא כדאמ' בפרקי דר' אליעזר התחיל הקב"ה לקבץ עפרו של אדם הראשון מארבע רוחות העולם. אמר הקב"ה שאם אדם הולך מן המזרח למערב או מן המערב למזרח ויגיע קצו להפטר מן העולם, שלא תאמר הארץ אין עפר גופך משלי חזור למקום שנבראת ממנו. אלא לכל מקום שמגיע לשם להפטר משם הוא עפר גופו ולשם הוא חוזר לעפר. שנאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב. [ואמ' בפרקי נחמות]. אין פוחתין משבע מעמדות למת. כמנין הבל הבלים. וכל כך למה שכשמניחין אותו לקבר באין מלאכי חבלה ואומרין זה לזה בואו ונפיל עליהן גורלות. ואותן חברים שהן בחיים רואין אותם כשישבו פעם ראשונה נדחו חציים. פעם שניה נדחו חצי חציים שלישית נדחו כולם והלכו. להרי הרים, ואותם ד' פעמים למה, מפני דוכסי פאת של רוח רעה. ויש אומרים איסלגית [נ"א איסגילגית] של מלאכי חבלה מרקדין לפניהם ויש להם רשות לחבל כשישבו ד' פעמים נדחו להרי הרים. ומה שיש מקומות לאחר שנקבר המת נופלים על קברו ונושקין העפר, אינו אלא דרך כבוד למת, דוגמא דאמרי' בגמרא [ע"ז נ"ג ע"ב] מאן יהיב לן מעפריה דרב ושמואל ונמלינהו לעיינין. וכן עפריה דרב הא יהבין [יתבין] לאשתא בת יומא.
ובספר עתים לא ידע טעמא לעפר וצרורות שזורקין אחר שנקבר אלא שיש אומרים המת כאבן שאין לו הופכין [עכשיו אעפ"כ עתיד הוא לחיות ולצמוח כמו העשב שתולשין מן הקרקע] ולרחיצת ידים לא ידע טעם.
והקדיש שהורגלו העם לאומרו אחר שנקבר נראה לפי שהיו דורשין על קברי החכמים רמז שעשו למשה ולחזקיה ולר' כמו שמצינו בכתובות [ק"ג ע"ב] ואחר הדרש שאומ' לעולם קדיש לפי שיש שם פסוקים ודברי שבח להק' וכת' יערף כמטר לקחי וגו' כי שם ה' אקרא, ועכשיו נמי שאין אומ' דרש על קבר המת לא רצו לבטל הקדיש ואומ' פסוק אחד לכל הפחות כגון בלע המות וגו' והוא רחום וגו'.
ולכך רוחצין הידים כשבא מבית המת או מבית הקברות שהוליכו המת, לפי שאם נכנס בבית המת נטמא באהל, ואם נתעסק בו כ"ש שנטמא. או אם הוליכו בבית הקברות אי אפשר שלא נשאהו או נגע בו ונטמא, וכשחוזר לביתו צריך ללמוד או לעשות שום דבר מצוה או קדושה וצריך ליטול ידיו כדאמרי' במסכת דמאי [פ"ב מ"ג] ולא יהא מטמא למתים ומשמש בבית המדרש פי' ואם נטמא בו במצוה מה יעשה יטול את ידיו.
